חובת תשלום המזונות במשפט הישראלי

במסגרת מאמרינו זה נבאר ונסביר את סוגיית חובת תשלום המזונות של קטינים בישראל

כמי שעוסק ומייצג הורים רבים בישראל המצויים בהליכי גירושין הנני נידרש חדשות לבקרים לסוגיה המרתקת של חיובם של אבות בתשלום דמי מזונות בלתי סבירים ו/או הגיוניים לנוכח גובה משכורתם ו/או יכולת השתכרותם כאשר הלכה למעשה גובה המזונות אינם מתחשבים בצרכיהם האישיים של האבות הבעלים.

האם חובת תשלום המזונות חלה על האב בלבד :

מקור החיוב במזונות ילדים קטינים כאשר עסקינן בבני זוג יהודים הינו הוראות החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות תשי"ט 1959), במסגרתו נקבע כי חובת האדם לתשלום מזונות ילדיו נקבעת לפי הדין האישי החל עליו היינו בבני זוג יהודיים חל הדין העברי.
המשפט העברי קובע כלל חד משמעי לפיו החיוב בתשלום מזונות לגביי ילדים שהם קטיני קטינים (עד גיל שש) חל באופן אבסולוטי על האב היינו המשפט העברי מבצע אבחנה בין תשלום מזונות של קטיני קטינים לבין תשלום מזונות קטינים מעל גיל שש
…" דרש רבי עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה:
אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו הם קטינים אבל זן
קטיני קטינים עד כמה עד בן שש…" (מסכת כתובות דף מ"ט עמ' ב'.
…" זה ברור שלא מצינו חיוב לאישה בשום מקום והאב מצווה על בניו
בכמה דברים ואין האישה מצווה ומהיכן נתחייבה בהם"… (המגיד משנה רמב"ם, הילכות אישות עמ' כ"א, י"ט).
עמדת המשפט העברי העולה מהציטוטים דלעיל אומצה והתקבלה ואף יושמה הלכה למעשה בפסקי הדין שנתנו בבית משפט העליון אשר קבעו כי אין לשתף את האישה האם בתשלום המזונות מאחר וזו היא כאמור חובתו הבסיסית של האב (ע"א 222/83 פלונית נ' אלמוני פ"ד /ל"ח (4) עמ' 418-420.

חובתה של האם האישה בהשתתפות בתשלום מזונות הילדים הקטינים

בפסיקה עדכנית מאוחרת יותר נקבע כי בעת פסיקת מזונות ילדים קטינים על בית המשפט להתחשב הן בצרכי הקטינים הן בגובה הכנסתו של האב ויכלתו הכלכלית בין היתר יש לתת את הדעת בנוסף על השתכרותה של האם ויכולתה הכלכלית גורמים המשליכים על היקף צרכי הקטינים ועל היקף המזונות שעל האב לשלם (ע"א 5750/03 אוחנה נ' אוחנה ובנוסף ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר עוד נקבע בפסיקה כי יש לבצע איזון כולל של הכנסות התא המשפחתי הבוחנות את מכלול מקורות ההכנסה וזאת לנוכח עקרון השיויון שקיבל מעמד על חוקתי במסגרת חוק יסוד אדם וחרותו הילכת האיזון והמידתיות ולכן לא קיימת סתירה בין הדין האישי שמתיישב עם הרציונל של החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות תשי"ט 1959.
מבלי לגרוע מהאמור בשורות דלעיל לעניין חיובו של הבעל האב שנקבע על פי הדין האישי של האב, הדין העברי, ההלכה הפסוקה הטילה על האב היהודי את החובה לסיפוק מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד גיל 15 באופן אבסולוטי. בסיפוק חובה זו, קבעה אמנם ההלכה הפסוקה, כי אין חובת השתתפות מצידה של אישה- האם במזונות בסיסיים הכרחיים.
חובת ההשתתפות של האישה- האם, בסיפוק מזונותיהם של ילדים בגילאים אלה קמה בכל הנוגע לסיפוק האמצעים אשר יקנו לילדיה את קיום רמת החיים לה הורגלו או שהם ראויים לה, מעבר לצרכים הכרחיים. חובה זו היא מכוח דיני הצדקה. דיני הצדקה הוכרו כחלק מהדין האישי והחובה הנובעת מהם מוטלת על האב והאם כאחד. החובה לספק את מזונות הקטין מכוח דיני הצדקה מהווה גם את המקור המשפטי לחיוב האם והאב כאחד במזונות ילדיהם הקטינים בגילאים 15-18 הן הכרחיים והן אלה שמעבר לכך.

עיקרון השוויון האמנם

משפטים רבים יטענו כי, הגישה האמורה אינה מאזנת באופן שוויוני וצודק בין חובת האב לבין חובת האם בסיפוק מזונות ילדיהם, חרף זאת עומדת היא במבחן התוצאה. בשעה שעסקינן באב המשפחה שהינו מבוסס כלכלית , קרי המפרנס היחידי של המשפחה, כל עוד האם "עשתה לביתה פנימה" וגם אם עשתה מחוץ לביתה עשתה זאת בצמצום לעומת האב, התוצאה הסופית הייתה צודקת גם אם לא תמיד מאוזנת ושוויונית. עם זאת, לעיתים, מביאה הלכה זו לתוצאה שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק והשוויון ומטילה נטל כבד יותר על האב בלא לאזן נכונה את הנטל הכללי עם חובת האם.
השתתפות האישה האמנם שינוי מגמה
בעת האחרונה מסתמנת תפנית בגישתם של בתי-המשפט . למרות שבתי- הדין הרבניים טרם אימצו גישה זו.
התפנית המסתמנת באה לכדי ביטוי במדיניות החדשה המנחה כי בבואו של בית- המשפט לקבוע את יכולתו הכלכלית של הבעל עליו לתת את הדעת ולהתחשב בנוסף ביכולתה הכלכלית של האישה ולבחון כל כלל הכנסות התא המשפחתי הגרעיני. התוצאה הלכה למעשה, מאתה והילך על השופט היושב בדין בבואו לקבוע את תשלום המזונות של ילדים קטינים כאשר מדובר בבני זוג יהודיים להתחשב בשני פרמטרים:
הפרמטר הראשון, מבחן הכנסותיו, איתנותו הפיננסית וכושר השתכרותו של הבעל האב.
הפרמטר השני, מבחן הכנסותיה, איתנותה, הפיננסית וכושר השתכרותו של האישה האם.
בבסיס התפיסה והגישה המתוארת עומד הרציונל המנחה של שמירה על זכויותיו של הבעל- האב לקיים את עצמו בכבוד ולמנוע מקרים אבסורדים של פגיעה בלתי הוגנת בבעלים ואבות שחטפו פסקי דין למזונות בעל כורחם כאשר נותרו ללא יכולת לכלכל עצמם וזאת לנוכח פסקי דין שלא התחשבו בגובה הוצאותיהם האישיות כאשר לנגד עיני השופט היושב בדין עמד השיקול הצר של טובת הקטינים בלבד חשוב לציין כי הח"מ כמו משפטנים בכירים רבים סברו כי קיימת הלימה וקוהרנטיות בין טובת האב לטובת הקטינים שכן אב המשלם בעל כורחו ולא בטובתו מזונות קטינים כאשר לא נותר לו במה להתקיים יתקשה לתפקד כאב אוהב תומך בילדיו הקטינים.
אין ספק, שחיובו של הבעל- האב בתשלום המזונות ההכרחיים של קטין באופן בלעדי עשויה, בדרך כלל, להוביל תוצאה הפוכה בלתי הגיונית בניגוד לעקרון השוויון שהוכר כזכות יסוד בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו כמו גם עקרון מנחה בשיטת המשפט בישראל . למשל, במידה ובהבעל האב משתכר שכר מינימום ו/או שהינו בעל כושר השתכרות מוגבל, שאני עונה על צרכי קיומו שלו כאדם בודד ומנגד, האם- האישה, בעלת הכנסה גבוהה מעל הממוצע ו/או הכנסה העולה על הכנסתו של הבעל האב.
פסק דין מנחה וחדשני ברוח הדברים והמגמה במסגרתה מתחשבים בקביעת מזונות ילדים קטינים גם בהכנסות של האישה האם הינו פסק הדין ב-ע"מ 5750/03 (ריטה אוחנה ואח' נ' אליהו אוחנה, מיום 8.6.05.) שניתן מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה, במסגרתו נקבעו מסמרות בדבר החובה לתת את הדעת בפסיקת מזונות קטינים על אודות השתכרותה של האישה- האם לשם קביעת גובה המזונות.
פסק הדין האמור ניתן בעקבות בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים אשר קבע כי יש להפחית את סכום המזונות שעל הבעל- האב לשלם בעבור שלושת ילדיו.
בית המשפט לענייני משפחה פסק כי על הבעל- האב לשלם לשלושת הקטינים סכום של 1.000 ₪ עבור כל ילד כמו כן פסק כי על הבעל-האב לשאת בתשלום במחצית החזר המשכנתא, מחצית מתשלומי הגן ומחצית ההוצאות החריגות. הבעל- האב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרתו הלין כי לנוכח גובה תשלום המזונות כפי שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה – לא נותר בידו כדי מחייתו ולפיכח עתר בפני בית המשפט המחוזי על מנת שהאחרון יפחית את גובה תשלום המזונות הבלתי סבירים והגיוניים שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה.
כאמור הערעור התקבל ובית המשפט המחוזי קבע כי יש להפחית את גובה תשלום המזונות מתשלום בסך 3300 ₪ שנקבע בבית המשפט לענייני משפחה לתשלום בסך 2900 ₪ זאת בנוסף על מחצית ההוצאות שנקבעו ע"י בית המשפט לענייני משפחה.
האישה- האם הגישה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בפני בית המשפט העליון שם טענה כי יש להפוך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומן הדין לקבוע כי פסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה הייתה הוגנת ונכונה. מנגד, הבעל- אב טען, כי בצדק פסק בית המשפט המחוזי בעשותו שקלול של כלל הכנסות התא המשפחתי, לשם אומדן הצרכים של הקטינים.
להלן ציטוט מפי כב' השופטת פרוקצ'יה בפסק הדין האמור
"בהערכת המזונות שעל האב לשלם לילדיו נוהג בית המשפט לקחת בחשבון את צרכיו של ילד וכן את גובה הכנסתו של האב ויכולתו הכלכלית. במסגרת זו, ממילא נלקחת בחשבון גם יכולתה הכלכלית של האם, וזו משליכה על היקף צרכיו של הילד ועל היקף המזונות על האב לשלם".
הלכה למעשה עולה מפסק הדין המכונן והמנחה כי הנוסחה של שיכלול כלל הכנסות המשפחה הגרעינית לצורך קביעת תשלום מזונות של ילדים קטינים להורים יהודיים בישראל משקפת איזון ושוויון וחיה בשלום עם הדין הדתי האישי והמשפט העברי כמו גם עולה בקנה אחד עם רוחו של החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט- 1959.
פסק דין נוסף שיצא מאת בית מדרשה של כב' השופטת פרוקצ'יה הינו פסק הדין שניתן במסגרת ב-ע"מ 2433/04 שם נדונה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר העלה את גובה תשלום המזונות שעל המערער לשלם בעבור שני ילדיו.
העובדות בפסק הדין האמור עסקו בבעל האב שחויב לשלם תשלומי מזונות בסך 1250 ₪ עבור כל אחד מילדיו זאת בשעה שעסקינן ברופא בעל קליניקה פרטית אשר עבד במקביל כשכיר בפסק הדין ביקשה האישה האם להגדיל את גובה המזונות שנפסקו בבית המשפט לענייני משפחה כך שהאב הבעל יחויב בתשלום בסך 3500 ₪ לכל ילד קטין עובד כרופא פסיכיאטר ועוסק מעט גם בפרקטיקה פרטית. זאת בשעה שהאישה האם השתכרה מעבודתה בהוראה. בית המשפט לענייני משפחה פסק לחובת האב תשלומי מזונות לילדיו בסך 1250 ₪ לכל ילד.
בית המשפט המחוזי אכן הפך את פסק דינו של בית המשפט לעינייני משפחה ופסק כי על הבעל האב לשלם 3500 ₪ לכל ילד במקום 1250 ₪ שנקבעו בבית המשפט לעינייני משפחה.
הבעל האב הגיש ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ערעור שבסופו של יום התקבל באופן חלקי.
להלן ציטוט מהחלטתה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה:
"דין הערעור להתקבל בחלקו. עיקרון הוא כי בהערכת מזונות שעל האב לשלם לילדיו יש לקחת בחשבון את צרכי הילדים, וכן את גובה הכנסת האב ויכולתו הכלכלית. ממילא, נלקחת בחשבון בהקשר זה גם יכולתה הכלכלית של האם שבמשמורתה מוחזקים הילדים (ב-ע"מ 5750/03, אוחנה נ' אוחנה). פסיקת המזונות נעשית על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות, תוך התחשבות בכלל היכולות מול הצרכים, וקביעה בהתאם לכך את שיעורם הסביר של המזונות.
על בסיס שיקולים אלה ניראה לי כי בית המשפט המחוזי הפריז בהגדלת סכום המזונות שפסק לחובת האב, ששיעורם הועלה על ידו ב 3500 ₪ לחודש. אינני מוצאת הצדקה להגדלה בשיעור כזה, משהיא אינה מאזנת כראוי בין כל הנתונים שיש לאזן ביניהם. מזונות לילדים בני 6 ו- 9 בשיעור 6000 ₪ לחודש כאשר האם שבמשמורתה הילדים משתכרת אף היא, הם על הצד הגבוה. גם בהנחה שהשתכרותו של האב הינה ברמה טובה, מדובר ברופא בתחילת דרכו המקצועית, ולאחר הניכויים השונים מהכנסתו, נותר לו סכום לא גדול למחייתו הוא.
אוסיף כי הערת בית המשפט המחוזי לפיה כי אין זה רואי להתחשב בהוצאות המדור של המערער בהערכת שיעור המזונות שעליו לשלם, בשל כך שעזב את הבית המשפחה מרצונו בשל קשריו עם אישה אחרת ניראת בעיני מוקשה ביותר. התנהגות בן זוג, ככל שהיא עומדת לביקורת כזו או אחרת במישור המוסרי, אינה מצדיקה את 'הענשתו' על הדרך התעלמות מצרכיו הוא למדור ולמשק בית עצמאי משלו, עם כך בחר לחיות. זכות זו עומדת לו במסגרת האוטונומיה האישית הנתונה לו לקבוע את דרך חייו, והוא זכאי להגשימה בתנאי קיום סבירים, ובלבד שיעמוד בחובתו לספק את צרכיהם של ילדיו כדרך יכולתו הכלכלית הסבירה. לפיכך, במסגרת האיזון ההולם בהערכת גובה המזונות שעל האב לשלם לילדיו (מעבר לצרכיהם ההכרחיים), יש ליתן משקל ליכולתו הכלכלית ולצרכיו שלו (ראו למשל: ע"א 6765/95 קרמר נ' קרמר, תק-על 96(1) 539; ע"א 5128/95 לוי נ' לוי, תק-על 96(2) 485;מ' שאוה הדין האישי בישראל, מהדורה 4, 2001, כרך ראשון, בעמ' 295-294).
בענייניו, לא נערך איזון ראוי בין צרכי הילדים, יכולתו הכלכלית של האב ויכולתה הכלכלית של האם, כנדרש לשם קביעת גובה המזונות (פרשת אוחנה, שם) לפיכך, ראוי להפחית את גובה המזונות שפסק בית המשפט המחוזי ולהעמידם על 2000 ₪ עבור כל ילד, ובסך הכל 4000 ₪ לשני הילדים, במקום 6000 ₪ שנפסקו בערכאה קמא. הפחתה זו תחול ממועד מתן פסק דין זה. סיכומי המזונות שהמערער חויב בהם עד היום מכוח פסק הדין נשוא הערעור יישארו בידי ילדיו, שכן יש להניח כי שימשו לסיפוק צרכיהם בעבר (ראו עניין קרמר לעיל) הוראות בית המשפט קמא הקבועות בפסקה 13(א') לפסק דינו, הנוגעות לאופן ההצמדה למדד יוקר המחיה והסכומים אותם רשאי המערער לנכות מהמזונות, יעמדו בעינן.
לאור האמור, הערעור מתקבל בחלקו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל ככל שהוא נוגע לפסיקת מזונות הילדים, ובמקומו יבוא האמור בפסק דין זה.
הדין האישי הדין האזרחי הילכו שניהם יחדיו
בשלב זה ועל מנת לשפוך אור על הסוגיה של השילוב בין הדין הדתי והמשפט העברי בעניין קביעת גובה תשלום מזונות ילדים קטינים כמו גם חובת תשלום המזונות של ילדים קטינים יהודיים בישראל ראוי להביא את דברי כב' השופט המחוזי צבי ויצמן בשבתו בבית המשפט לענייני משפחה פסק דין מאלף ומחונן הסוקר בקצירת העומר את האינטגרציה בין הדין האישי בעניין חיוב מזונות של ילדים קטינים יהודיים בישראל לדין האזרחי ודיני המשפחה בישראל:
על פי הוראת סעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט- 1959 אדם חב במזונות ילדיו הקטינים על פי הוראות הדין כהאישי החל עליו. דינו האישי של יהודי הינו הדין העברי.
עיקרון של הדין העברי כפי שפורש על פי פסיקה עקבית של בית המשפט הינו, בציפורן הזרת, כדלקמן:
אב יהודי חב במלוא צרכיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד לגיל 15, בצרכי הקטינים מעבר לצרכיהם ההכרחיים ישאו הורי הקטינים מכוח דיני הצדקה באופן יחסי על פי יכולתם הכלכלית. כך גם חבים ההורים בכלל צרכי הקטינים מגיל 15 ועד גיל 18 מדין צדקה.
וזו השתלשלותו של הדין העברי בחיוב הורה במזונות ילדיו הקטינים.
מעיקר הדין חייב לשאת לבדו במזונות ילדיו עד הגיעם לגיל שש. ובלשונו של בעל "באר היטב".
'חיוב זה לזון אותם עד שיהיו בני שש, אינו מוטל אלא על אביהם כל ימי חייו.'
– כתובות ס"ה,ב; רמב"ם, הלכות אישות, י"ב, י"ד; שו"ע, אבן העזר… ודברי ה-" באר היטב" על המקום.
החיוב הינו מוחלט והוא עומד אף אם לקטינים יש נכסים אחרים וכלשון הרא"ש:
'דכיוון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם.'
– הרא"ש על מסכת כתובות, פרק ד' ס' י"ד (אך השווה דעתו החולקת של הרשב"א בשו"ת הרשב"א, חלק ב', ס' שצ"א – 'כל שיש לו- למה האב חייב לזונו?').

והנה באושא (עיירה הנמצאת מזרחית –דרומית לעכו, בתקופת השלטון הרומי פעל בית מדרש תוסס בו למדו גדולי התנאים והאמוראים כר' יהודה תלמידו של ר' עקיבא, ר' ויזרע ורבים אחרים) הוסיפו חכמים ותיקנו 'שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו שהם קטינים' ומתוך שכך פסק הרמב"ם –' כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניוובנותיו הקטינים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים'.

נראה, איפוא, כי מהות החיוב לתקופה החל מהגיעו של הקטין לגיל 6 עד לבגרותו ( גיל 12 לבת וגיל 13 לבן) הינו מדיני צדקה, קרי, חובה התלויה, בין השאר, ביכולתו הכלכלית של האב ובנזקקותו המוחלטת של הקטין.

– כתובות מ"ט, ב; רמב"ם שם, שם; שו"ע, שם, שם וכן בחלק יורה דעה, רמ"ח ורנ"ג.

ההלכה היהודית אינה קופאת על שמריה ואינה מתעלמת משינויים בסדרי עולם, היא מתעדכנת ומתחדשת, בין השאר, באמצעות התקנתן של תקנות המיוסדות על ידי מורי ההלכה המוסכמים לכך. לפיכך, בשנת התש"ד התקינה הרבנות הראשית תקנה לפיה חייב אדם במזונות ילדיו הקטינים עד הגיעם לגיל 15.
ובלשונה:

' לחייב את האב בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממנו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה.'
– התקנות משנת התש"ד- תחוקה לישראל על פי התורה ח"ג עמ' 120.

בנימוקי התקנה צויין בין השאר:

'… שבזמן הזה, שאין הילדים יכולים להתפרנס בילדותם אפילו בקושי, ולא עוד שאינם רשאים בכך מצד הציבור כולו; הואיל וילדים כאלה, שהם מחוסרי תלמוד תורה, מדע ותרבות, נעשים מושחתים ומשחיתים את הציבור כולו; והואיל בזמן הזה יש הכרח חיוני ללמד את הבנים עד י"ב או ט"ו שנה, כדי להכשירם לעבודה איזו שהיא ולהיות בחברת הציבור לכן הרי זה כמי שאין לו במה להתפרנס ממקום אחר בשום אופן, וחייב האב לזונם עד גיל בגרות, שיוכלו להתפרנס מעבודתם… ומגיל זה ומעלה מסור הדבר לראות עיני בית הדין
– אם האב אמיד והבן אינו יכול להתפרנס משום מקום אחר וכו', מחייבים את האבות לפרנסם מדין צדקה.'

– מנימוקי התקנה- תחוקה לישראל על פי התורה ח"ג עמ' 135.

תקנת הרבנות אומצה ללא סייג על ידי בית המשפט אשר נתנו לה בפירוש מרחיב לפיו תכליתה הינו בהרחבת חיובו של אב במזונות ילדיו הקטינים עד גיל 15 מעיקר הדין, היינו מבלי לשים לב להכנסותיו והיקף נכסיו.
– ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449; ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ(1) 215, 219 ורבים אחרים.

דע עקא, פרשנות דווקנית של הדין העברי באופן המטיל על האב לבדו את החובה האבסולוטית לשאת בצרכיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עלולה להביא לתוצאות קשות או בלתי סבירות, כך, כדוגמה, כאשר ברור שיכולותיו הכלכליות של האב דלות ביותר ומאידך האם הינה בעלת היכולת הכלכלית המשמעותית בתא המשפחתי חיוב של האב במלוא הצרכים ההכרחיים של הקטין ניראה לא הוגן ובלתי ראוי.
בתי המשפט הציעו פתרונות שונים לדבר, היו שבקשו לעשות שימוש בדיני היושר של המשפט העברי אשר מקורם בהוראה "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח) בכדי לסלול דרך המאזנת בין הוראות הדין הדווקניות לבין תוצאה שיפוטית. כך, פרופ' אריאל רוזן צבי כותב באחד ממאמריו:
' באמצאות ערך היסוד של "ועשית הישר והטוב" ניתן, במסגרת המשפט העברי, למלא לקונות במשפט, ניתן לפרש את הכתובים ע"י השלטת ערך היסוד האמור עליהם, וניתן להטיל חובות אינדיווידואליות החורגות משורת הדין, אך הופכות עם הזמן חלק בלתי נפרד ממנו'.
א' רוזן צבי, " על כוח המשפט ועוצמתו מול מגבלותיו וגבולותיו", עיוני משפט יז 13,5.
והשופט זילברג בספרו כך דרכו של תלמוד, עמ' 98 כותב בלשון הזהב שלו :
'… המניעים שהניעו את חכמי ישראל ביצרם את דיני היושר דומים במהותם למניעים שהניעו את משפטני… בהניחם את יסוד הבניין של האקוויטי (equity)… שניהם יונקים ממקור אחד, מן הצורך להקהות חודו של דין וליצור בצידו תבלין שימתיק או יקציע את הזיזים והבליטות שבו. התפקיד שהוטל עליהם היה לגשר מן הדין אל היושר…'
ובהמשך בעמ' 134:
'… כל נורמה משפטית, ואפילו הצודקת ביותר, עלולה להביא, במקרה מיוחד, לידי עיוות דין. כי המשפט הוא דבר השווה לכל נפש, לבוש מוכן מראש, סטנדרטי, ההולם בערך את שעור קומתו הממוצע של הכלל, אך איננו הולם, בדיוק נמרץ, את רישומי איבריו של הפרט. מכאן השוועה הנצחית אל היושר המווסת, לאותו "תבלין" גמיש העשוי לכפר וליישר את ההדורין, מחוייבי המציאות של החוק.'
מילים אחרות, במקרים חריגים כאשר התוצאה המתקבלת מיישום דיני המזונות נחזית להראות כקשה רואי להפעיל את דיני היושר על מנת לרככה.

פסק דין ברוח הדברים של כב' השופט ויצמן ניתן בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב במסגרת תמ"ש (ת"א) 82010/96 יונתן סער (קטין) נ' יפתח חפר, ע"י כב' השופט גייפמן, העובדות בפסק הדין עסקו בבעל האב שפוטר מעבודתו התגרש והתחתן עם אישה חדשה כאשר מנישואיו האחרונים נולד לו ילד קטין ועלה חשש כי פסק הדין שחייבו לשלם מזונות לילדו הקטין מנישואיו הקודמים עשוי לסקל את יכולתו לזון את בנו הקטין מנישואיו הנוכחיים. כב' השופט גייפמן פסק שיש לחייב את אישתו מנישואיו הקודמים להשתתף במזונותיו של הקטין המשותף בערך של שליש מתשלום המזונות, בנימוקיו קבע כב' השופט גייפמן כי מכוחם של דיני היושר ועקרון השוויון יש לחייב את האם בהשתתפות בצרכיי ילדים קטינים בנסיבות שתוארו.
כב' השופט גייפמן ביקש להדגיש כי אין לבצע שימוש ביד קלה בנימוקים של דיני היושר בעת שפוסקים השתתפות במזונותיהם של ילדים קטינים גם לאישה האם וכי יש לבצע זאת בקמצנות במידה ובמסורה ובמקרי קיצון בהם הנסיבות מחייבות זאת.
אין מנוס מלצטט את חלקו של פסק הדין של כב' השופט גייפמן שניתן בבית המשפט לעיניני משפחה:
"במידה וישום דיני המזונות המסורתיים החלים במשפטינו האזרחי כחלק מהדין האישי, מביאים לתוצאה קשה ועלולים לפגוע בצורה לא ראויה בפרט ניתן לסטות מהם מכוח דיני היושר של המשפט העיברי, המהווים חלק מהדין האישי, והמצויים ברמה נורמטיבית גבוהה יותר מדיני המזונות. השימוש בדיני היושר במערכת דיני המזונות יעשה רק במקרים חריגים, שתוצאתם קשה".
דרך אחרת שהוצעה בפסיקה על מנת להתגבר על הקשיים העולים ביישום דווקני של הוראות הדין האישי היתה לצמצם את רכיבי הצריכה הנופלים בגדרם של ה-"צרכנים ההכרחיים" עד למינימום אפשרי.
ובלשונו של כב' השופט גייפמן:
'… בפסיקת מזונות של קטין על פי הדין האישי שני מעגלים. מעגל ראשון של צרכים הכרחיים ומעגל נוסף של צרכים מדין צדקה…
הזכות לשוויון כזכות חוקתית תיושם בדיני מזונות ילדים באופן שתינתן פרשנות מצמצמת למונח "צרכנים הכרחיים" נתון לשיקול דעתו של בית המשפט בהתייחס לנסיבות העניין וכעולה מרמת החיים לה הורגלו הקטינים והוריהם על פי המוכח לפניו.
יישום נאה של האמור לעיל נעשה לאחרונה על ידי חברתי כב' השופטת שפרה גליק הכותבת בלשון ציורית:
'… אין ספק – העוגה המונחת על שולחני קטנה היא לחלוקה ועלי לחלקה בין הרעבים כולם. ובלשון הכתוב באופן ש-'כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר' ( מלכים א', י"ז, י"ד) עוד אוסיף כי במלאכת האיזון שבין כפות המאזניים המעוינות… נוטה אני להעדיף את טובתם של הקטינים. אך כאמור לעיל- המזונות שיפסקו להלן יהיו בבחינתם של "צרכנים הכרחיים" ממש. וחובה זו מוטלת מן הדין על אביהם הנתבע'.
תמ"ש (חד') 1180/04 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2005(4); עוד ראה בעניין החלטתי ב-בש"א (כ"ס) 3937/05 פלונים קטינים נ' פלוני, תק-מש 2005(4) 364, 368.
והנה לאחרונה ניתנו מספר החלטות על ידי בית המשפט העליון המתעלמות, לכאורה, מהלכות הדין העברי כפי שנסקרו לעיל. כך לשונו של בית המשפט בפרשת אוחנה:
'בהערכת המזונות שעל אב לשלם לילדיו נוהג בית המשפט לקחת בחשבון את צרכיו של הילד וכן את גובה הכנסתו של אב ויכולתו הכלכלית.
במסגרת זו, ממילא נלקחת בחשבון גם יכולתה של הכלכלית של האם, וזו משליכה על היקף צרכיו של הילד ועל היקף המזונות שעל האב לשלם…'
בע"מ 5750/03 ריטה אוחנה נ' אליהו אוחנה, תק-על 2005(2) 2560; וכן ראה החלטת כב' השופטת פורקצ'יה ב-ע"מ 2433/04 גרמן צ'ינובוי נ' דורית צ'ינובוי, תק-על 2005(4) 41.
בית המשפט חסך במילותיו ובנימוקיו ולא ציין מפורשות האם הקביעה שיצאה מלפניו מקורה באחד הנימוקים אשר פירטנו לעיל, בהם נקטו בתי המשפט לענייני משפחה על מנת ליישב בין הדין העברי לעיקרון השוויון. מכל מקום, ברי כי בית המשפט העליון לא סבר כי בפסיקתו הוא חורג מהוראות המשפט העברי שכן הוא מציין מפורשות:
'… פסיקת מזונות על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות אינו סותר את הדין האישי, ומתיישב עם תפיסת החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט 1959. פסיקת בית המשפט המחוזי בענייננו הולכת בתלם הפסיקה מבחינה זו. ומיישמת הלכה למעשה דרך זו בהפחיתה בנסיבות עניין זה את שיעור המזונות שעל האב לשלם לבנותיו בשים לב ליכולת הכלכלית שלו, ליכולתה הכלכלית של האישה, ולצרכי הבנות…'
אלא שרבים חשו, למרות האמור, כי בפסיקתו האחרונה סטה בית המשפט העליון מפשטו של הדין העברי, כך כב' השופט שוחט מציין כי בפסיקתו הנ"ל 'מפרש בית המשפט את הפסיקה המסורתית, לא בדיוק על פי המסורת…' ואולם לטענתו:
'… מגמה זו של בית המשפט העליון המכוונת להשתתת חיוב הורים במזונות ילדיהם הקטינים על עקרונות הצדק והשוויון בין שני ההורים, בין בצעידה עם הדין האישי ובין בצעידה במקביל לו, תואמת את הגישה שננקטה בכל הנוגע לשהתתת החיוב במזונות אישה על עקרונות אלה…'
תמ"ש (ת"א יפו) 770/035 כ' י'- קטין נ' כ' א', תק-מש 2005(4) 107, 111.
ואולם- האמנם מתעלמות החלטות בית המשפט העליון מהוראותיו של הדין האישי? האם נדחה הדין העברי כלאחר יד מפני עיקרון השוויון?- לכאורה כל עוד לא שינה המחוקק את חלותו של הדין האישי בכל הקשור לחיוב מזונות על פי הדין האישי אין כל עילה להתעלם מהוראותיו.
הניתן, אפוא, ליישב בין הדין העברי לפסיקת בית המשפט העליון בכל הקשור לחיוב אב במזונות ילדיו? נבקש לענות על שאלה זו בחיוב.
בכנס בנושא" מזונות ילדים" שהתקיים בחודש ינואר 2006 באוניברסיטת בר אילן העלה פרופ' דב פרימר רעיון שובה לב לישובה של הסתירה הלכאורית שבין החלטות בית המשפט העליון המבקשות לשקלל את יכולותיהם הכלכליות של ההורים בפסיקת מזונות ילדים לבין הוראות הדין העברי המחייבות, לכאורה, את האב במלוא צרכיהם ההכרחיים.
פרופ' פרימר ציין כי קיימות גישות שונות באשר לפרשנותה של תקנת הרבנות הראשית משנת התש"ד. בצידה של הגישה הרווחת הסוברת כי התקנה נועדה להרחבת החיוב של האב במזונות ילדיו הקטינים מעיקר הדין עד הגיעם לגיל 15 ( גישה אשר אומצה עד כה בפסיקת בית המשפט) קיימת גישה הרואה את התקנה ככזו המורה על חיוב משפטי מכוח דיני הצדקה ולא מעיקרו של הדין. על פי גישה זו כל מטרתה של התקנה הינה להחיל את דיני הכפייה החלים על חיובי צדקה עד להגיעם של הקטינים לגיל 15 וזאת על מנת שניתן יהיה לאכוף את החיוב בהליכי הוצאה לפועל, ואולם על חיוב עצמו יחולו דיני הצדקה, הווה אומר, יבחנו, בין השאר יכולתו של האב ואף יכולתה של האם אשר גם היא חייבת מדיני הצדקה על פי שיטת רוב הפוסקים. לטענתו של פרופ' פרימר באם יאמץ בית המשפט את הפרשנות הזו של תקנת הרבנות הראשית יהווה הדבר פתח להתחשבות בהשתכרות הורי הקטינים בכל הקשור לצרכיהם של הקטינים מגיל שש ומעלה וזאת תחת אצטלתו של הדין העברי.
להלן ארחיב מעט בנימוקי הצעתו של פרופ' פרימר:
הגישה הרווחת בכל הקשור לתקנת הרבנות הראשית מהתש"ד הייתה, כאמור, כי תכליתה הינה לקבוע חובת מזונות של אב כלפיי ילדיו הקטינים עד גיל 15 מעיקר הדין ולא מדיני צדקה, כך, כדוגמה, הבהיר בית הדין הרבני הגדול במותב הרבנים הראשיים דאז הרב הרצוג והרב עוזיאל (אשר היו שותפים בתיקון התקנה):
'מוטעית היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא… אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית ועצמאית גמורה, אך איננה נובעת מדיני צדקה כלל, ואינה מוגבלת, איפוא, על ידי ההיקף המצומצם של דיני הצדקה.'
אוסף פסקי דין ורהפטיג, עמ' ק"נ, תיק 1/51/707; משפטי עוזיאל ,אהע"ז, חלק א', סי' ב'.
ואולם פרשנות זו לא התקבלה על דעת הכל. היו שסברו שאין בכוחה של הרבנות להעצים את דרגת החיוב של אב כלפיי ילדיו הקטינים מעבר לחובת הצדקה ולמעשה כל תכליתה של התקנה הייתה ליתן כוח לבית הדין לכפות על חיוב, באם אכן נמצא שהנסיבות מתאימות לחיוב, מדין הצדקה, כלומר כאשר יכולתו הכלכלית של האב מאפשרת את תשלום המזונות מחד, ושלקטין לא עומדים אמצעים כספיים חלופיים לסיפוק מזונותיו מאידך.
כך בתביעה שהוגשה לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו לעיכוב יציאתו של אב את הארץ לצורך הבטחת פירעון מזונות ילדיו הבהיר בית הדין כי יש לחלק בין חובת אב לילדיו עד גיל שש שאז החיוב הוא מעיקר הדין וראוי לעכב יציאתו של האב את הארץ לבין חיוב מזונותיהם של בני שש ומעלה שאף לאחר תקנת הרה"ר אינו מעין החיוב שלפני גיל שש, וספק רב עם יכולים לעכב אב להבטחת פירעונם העתידי. וזו לשון הדיינים היושבים בדין:
'אשר לתקנת הרבנות הראשית לא"י משנת התש"ד במזונות ילדים אחרי שש עד חמש עשרה, לא מוזכר בה חיוב במקרה שיש לילד להתפרנס משלו ואין לדון על פי תקנה יותר מהמפורש בה. בהקדמתם מסבירים כב' הרבנים הראשיים לא"י את הצורך בתקנה נוסף לדין צדקה, כי 'סכנות גדולות צפויות להם… אם פרנסתם לא תיהיה מובטחת'- וזה שייך רק באין לילד משלו. ולפי זה משמעותה של תקנה זו אינה מעיין חיוב שלפני שש, אלא כפייה על החיוב הקיים מתקנת חכמים אחרי שש'.
– פד"ר ב', עמ' 93-92, תיק 103/י"ז (במותב כב' הדיינים גולדשמיט, קוליץ ומזרחי).
כך גם במותב בו ישב הרב אלישיב, אשר אף הוא היה חבר בית הדין הרבני הגדול בעת שנתקנה התקנה, נפסק כי 'תקנת הרה"ר המחייב לפרנס ילדיו עד גיל חמש עשרה, אינו אלא אם אין להם מקור לפרנסתם והם תלוים בחסדי האב'.

סיכום ומסקנות:

אין ספק כי הדין האישי כמו גם הדין האזרחי וההלכות המנחות כמו גם הפרקטיקה בישראל בפסיקת מזונות ילדים קטינים של בני זוג יהודיים מבססת בעיקרה את מרכז כובד המשקל של פסיקת מזונות על כתפיו של הבעל האב, יחד עם זאת ובהתאם לנסיבות ניתן לחייב גם את האישה האם לשאת ולהשתתף בתשלום מזונות הילדים בעיקר כשהמדובר במזונות שאינם מזונות בסיסיים.
כותב המאמר הינו ידוע כמי שעוסק בדיני משפחה, עומד בראש משרד עורכי הדין גיא ניומן.
ליצירת קשר עם כותב המאמר טל: 072-3303764, 24 שעות ביממה

קראו עוד:  חידושי פסיקה בסוגיית מזונות ילדים קטינים
קראו עוד:  חקירת יכולת של חייבים בהוצאה לפועל